התקשרות בטוחה דיה

קשר אם תינוק

וינקוט, הטביע את המושג "אם טובה דיה",  בהקדמה לספר משחק ומציאות כותב ר. קולקה כי האם הטובה דיה היא האם שמאפשרת לתינוקה להיווצר כיחידה אחדותית של אדם ויחד עם זאת נובעת רציפות נוכחותה המהימנה והעקבית ויכולת ההזדהות המוחלטת שלה עם תינוקה. אם זו בתוקף מושקעותה האמהית הבסיסית בתינוקה היא הופכת לאם מחזיקה (HOLDING). 

בראשית חייו של התינוק מצוי הוא בתלות מוחלטת והתאמתה של האם בשלב זה היא מושלמת או כמעט מושלמת ועם הזמן מתמעטת בהדרגה עפ"י צורכי התינוק ודרישותיו. בהמשך חייו של התינוק עת גדל יותר זקוק הוא דווקא לאם "ניפרדת", אובייקטיבית, אשר תאפשר לתינוק-ילד לאחר שיצר לו עולם בדמותו,  להיות במגע של גומלין איתו (עם העולם). "עמידתה השורדת של האם בהתקפת השנאה –אהבה של תינוקה, ללא נטישה נקמנית מצדה, היא המזכה אותה במעמד של ראליות ומשלימה את המהלך המורכב כ"כ של התמסרותה המהימנה של האם לשימוש תינוקה" (שם, עמ' 25).

כאן ניתן לראות את הקשר בין תאוריית ההתקשרות של בולבי במקום בו דמות ההתקשרות מהווה בסיס בטוח ללא תנאי.

ווינקוט מתייחס להמשך חייו של האדם ומציין כי כשם שבינקות המוקדמת האם היא אחראית לכך שבינה לבין תינוקה יתקיים מרחב פטנציאלי* , כך בהמשך זה תפקידה של הסביבה אשר בגלגוליה השונים ממשיכה ללוות את האדם לאורך כל חייו.

בהמשך מתייחס לתפקידו של המטפל הטוב דיו כהרחבה של תפקיד האם המחזיקה והסביבה המאפשרת ומציב אותו כנוכחות גורלית ממש בתהליך התהוות עצמיותו של המטופל.

*מרחב פוטנציאלי – מרחב נפשי הנמצא בתחום הביניים שבין חווית הכל יכולות הסובייקטיבית הילדית (תחושת הילד כי הוא שולט בסביבה) לבין המציאות האובייקטיבית.

טסטין בספרה, מצבים אוטיסטים אצל ילדים כותבת על התסכול שחווה כל ילד כאשר מגלה שהעולם החיצוני "הלא אני", אינו מאפשר לו לעשות כרצונו אולם עבור ילדים פסיכוטיים (עפ"י הגדרתה של טסטין) מצב זה הוא בלתי נסבל. באמצעות פעולות של תחושתיות עצמית, הם בונים עולם שמוצא חן בעינהם יותר אך עולם זה הופך למלכודת ולהזיה. בהיעדר קשר תקין של שתוף פעולה עם מקורות הטיפול וההזנה שלהם, אין כלל בסוס של ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית או שהביסוס רעוע. 

עוד מציינת טסטין, כי עלינו לדבר עם הילדים על מה שהם עושים (להתנהגויות שהם מראים כאות לחרדה והיעדר בטחון) ולהראות להם שאנו מבינים ויכולים לעזור להם להתמודד עם האימה והפחד שגרמו לרתיעה ולנסיגה. ואם ננסה לחבר את דבריה של טסטין לווינקוט, תפקידו של המטפל- המבוגר הוא לעמוד כדמות חזקה מספיק מול מצוקת הילד  "ולשרוד" אותה ובכך יוכל לסייע לילד להתקדם במקום לסגת.  

כעת אני רוצה לנסות ולהביא את הבנתי במושגים שהוזכרו עד כה ואת הקשרם בעבודתנו עם חניכים בעלי צרכים מיוחדים .

אנחנו בכישורית מאמינים כי תוכנית אישית היא כעין מעטפת של החניכה שמתחילה בשמירה על בריאותה ובטחונה האישי ולשם כך נכתב ניהול סיכונים מוקפד שמתעדכן מעת לעת במידת הצורך וממשיכה בחשיבה משותפת של צוות רב מקצועי על מטרה תפקודית לקידום או שיפור איכות החיים של החניכה בתחומים שונים, תוך שימת דגש על החזקה ולווי רגשי של המדריכה בשטח שעתידה ליישם תוכנית זאת במטרה לייצר מרחב פנימי להכיל את קשייה של החניכה ולהוות בעבורו נוכחות יציבה ובטוחה דיה.

במסגרת תפקידי אני רואה במדריכות "מטפלות עיקריות" של החניכות. הן מקבלות אותן בבוקר עם הגעתן למסגרת, שוהות איתן לאורך היום ומלוות אותן ביציאתן מהמסגרת. בשל כך אני מוצאת כי להחזקה (holding) של המדריכות יש משמעות רבת היקף והשפעה על העבודה מול החניכות. 

אני מתבוננת על תפקיד זה בפרספקטיבה של מדריכה- חניכה כמו בקשר הורה-ילד ורואה חשיבות רבה במושקעות הקשר שביניהם. עבודה עם חניכות בעלות מש"ה ברמות שונות היא עבודה מלאת אתגר ולעיתים הסיפוק נצפה רק לאחר חודשים ובמקרים מסויימים גם שנים. נתון זה מקשה עוד יותר על העבודה שבשגרה, בנוסף לכך שגרת היום יום היא דינאמית ומעלה מורכבות מעת לעת, מול אלו נדרשות לעמוד בחזית- צוות המדריכות כמובן בהכוונה של מנהלת וצוות רב מקצועי.

• ליצור נכונות ורצון לשתוף פעולה מצד החניכה
• להצליח לצלוח – "לשרוד" התפרצויות זעם או התנהגות מאתגרת,
• להצליח לראות את הצורך שמאחורי ההתנהגות ולחשוב על אמצעים שיאפשרו רווחה נפשית,
• לדעת לתת מילים למי שלא יכול לדבר ולעיתים להצליח לתקשר גם "בשקט"
• להחזיק את הדינאמיקה שבקבוצת החניכות והאינטראקציות הבין אישיות שלעיתים אין להם מילים כלל.

כל אלו הם רק דוגמאות מעטות למשימות אליהן נדרשות המדריכות.

חשוב לזכור כי לכולנו צורך בביטחון ובקשר ובטח כאשר ישנה מוגבלות כזו או אחרת וע"כ בעבודה עם אוכלוסיה מיוחדת קשר בטוח הוא הבסיס.

יחסים בין אישיים תמיד מעוררים בנו כיצורי אנוש תחושות שונות, לעיתים, אהבה, חמלה, רצון בקרבה ולעיתים, כעס, דחיה ורצון לריחוק, אנחנו נדרשים לעבודה עצמית. בעבודה מול חניכות בעלות צרכים מיוחדים עלינו לעשות כל שביכולותינו כדי לעבוד עם מכלול התחושות המתעוררות בקרבנו במטרה לייצר מרחב מכיל ובטוח מול החניכה.

לאור זאת, לאחר כתיבת תוכנית אישית לחניכה (הכוללת מס' שלבים מטרימים) מתקיימות ישיבות צוות אחת לשבועיים עם המדריכות במטרה לשוחח על האופן בו התכנית מיושמת בשטח. מרבית הסוגיות איתן מתמודדות המדריכות בישום התכניות עוסקות באינטראקציה, בקשר, בשת"פ וכד' נתון זה שולח בכל פעם מחדש לעבודה על בסיס ההתקשרות, כאשר הבסיס בטוח דיו ניתן להשתית עליו מטרות נוספות ולכן ההחזקה של המדריכות היא לא בהכרח בביצוע המטרה הכתובה אלא במה שיסייע להן להיות בקשר מייטיב עם החניכה ובכך לסייע לה בתחום זה או אחר.

מרגש בכל פעם מחדש לצפות בהתקדמות של חניכה. פעמים רבות כאשר אני מנסה להבין את המניע העיקרי להתקדמות כדי ללמוד עליו ולהשתמש בו במקרים דומים אני שומעת אמירות של הצוות "עכשיו אני מכירה אותה יותר טוב" אנחנו כבר לא חדשות לה" ועוד דומות, מה שמעיד כי ככל שהקשר מתהדק, תחושת הביטחון עולה ואנו רואים שיפור בתפקוד. אולי באופן זה ניתן גם להבין מדוע לעיתים אנו כצוות פוגשים פער תפקודי בין הדיווח שההורים מוסרים על תפקודו של החניך בבית לבין התפקוד אותו אנו פוגשים במסגרת, ולעיתים רק אחרי מס' חודשים ובמקרים מסויימים אפילו שנים אנו יכולים להיות עדים לתפקוד זהה של החניך במובן מסויים בבית ובמסגרת.  חשוב לסייג כי ישנם תפקודים שהמעקבים שלהם אינם מבוססי קשר והתקשרות.

ולסיום, אבקש לייצר מכל מה שנכתב מושג כילאים שאכנה "התקשרות בטוחה דיה" שכך גם בחרתי לקרוא למאמר,

מושג זה בעיני מאגד בתוכו את נוכחות המבוגר המגן והתומך המעביר מסר של שלווה ובטחון לחניך ויחד עם זאת חשוב לזכור את "הטוב דיו".  מתוך הבנה ואמונה כי תפקיד המדריך רצוף אתגרים חיצוניים ופנימיים. (מקבילה של זה ניתן לראות גם בתפקיד ההורים) ושאיפתנו לעשות את המיטב שביכולותינו- טוב דיו, בעבודה משמעותית זו .