עולם הרגש של אנשים
עם מוגבלות

כל אדם, באשר הוא, רוצה לחוש בעל ערך, שווה, תורם, מועיל. כל אחד מאתנו מעונין להיות אדם רצוי, ומקובל כיצור אנוש הראוי לכבוד. "כאדם הנברא בצלם". גם אדם עם לקות שכלית, גופנית או נפשית מעונין שיכירו בו כאדם, יסכימו לרגשותיו, יהיו ערניים לתחושות שלו ולא יתייחסו אליו רק על פי הלקות. רצון זה נעשה מובן יותר אם לוקחים בחשבון כי לקות בהתפתחות, כלומר מוגבלות שכלית התפתחותית, אמנם יוצרת איחור משמעותי בתחומים רבים: כמו רכישת מיומנויות למידה, מיומנויות תקשורת, מיומנויות הדרושות לפעולות היום יום ועוד. היא נמדדת ע"פ התפקוד האינטלקטואלי של האדם ביחס לממוצע הכללי, אך הלקות אינה מונעת את התפתחותו הרגשית.

אמנם, במהלך השנים, האנשים עם מוגבלות שכלית הוצגו ע"פ הלקות או המודל הרפואי שלהם. וולפנסברגר (1972) הציג מספר מודלים בהם האדם עם הלקות נתפס כאורגניזם חולה, כזקוק לרחמים, כחריג, קדוש ,כילד הנצחי ועוד. תפיסות כאלו גורמות למטפלים ולבני המשפחה לדכא את האדם בלי לחוש בדה – הומניזציה הנעשה כאן. ובעצם לאורך השנים, שלא מתוך זדון, נעשה עוול כפול, לא רק שרוב האוכלוסיה לא התייחסה לרגשות של בעלי הצרכים המיוחדים, בנוסף גם לא ניתן להם מענה אנושי או טיפולי למצוקות ולקשיים. זאת כיון "שלאורך שנים נתפשו אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית כבלתי מתאימים לטיפול פסיכולוגי בגלל היעדר יכולת העמקה ואינטרוספקציה הנחוצות לקיומו של התהליך".(צופן אגמון).

בעשורים האחרונים חל שינוי בתפיסה, והושם דגש על מאפיינים פסיכולוגיים שונים המאפיינים את החוויה ואת העולם הפנימי של האדם עם המוגבלות שכלית התפתחותית. ניתן למנות בהם קשיים מהילדות המוקדמת הקשורים ביכולת הרגשית של ההתקשרות להורים. תינוק לומד את העולם דרך תגובות הוריו, הבכי, החיוך, כל תנועת גוף מתפרשים אצל האם ונענים בהתאם. תינוק עם לקות מתקשה יותר לאותת על צרכיו וישנה יכולת פחותה בהבעת הרגשות. בנוסף, פעמים רבות, בסמוך ללידה ישנם מצבים של אפאתיות, קשיי ויסות, הפטוניה וקשיים מוטוריים, מאורעות אלו בעלי השפעה על יכולת התקשור. ההורה מתקשה בהבנת העולל. בנוסף, לרוב לידת ילד עם לקות יוצרת אי ודאות, חרדה, תסכול ואין אונים אצל ההורים. הדבר יוצר נוסחה שתוצאותיה הן העברה נגדית של תחושת מוזרות, ניכור, חוסר הבנה וחרדה. כמו במעגל אימים. הילד עם המוגבלות עלול לסבול מפגיעה בתחושת העצמי, פגיעה בתחושת המסוגלות, בהערכה ובטחון או שאלו ילקו בחסר. פגיעות אלו עשויות להתעצם כיון שלאורך החיים הוא נאלץ להתמודד מול עולם שמשתנה בקצב מהיר מדי עבורו, ללא כלים תואמים. "אני יודעת שכשאני נולדתי, ההורים שלי גילו שאני לא רגילה, להורים שלי היה מאד קשה לקבל את זה, לקבל אותי. עד שלא היה להם ברירה, עד גיל חמש" (לאה).

עוצמת הפגיעה מתחדדת למול פירמידת הצרכים של מאסלו, כדי להתקיים צריכה כל ישות חמישה משאבים: צרכים פיסיולוגיים, צרכי ביטחון, אהבה זהות ושייכות, כבוד והערכה עצמית, מימוש והגשמה עצמית. (מאסלו 1943).